אנדרטת דנגור

שעות פתיחה: פתוח בכל ימות השנה
דרכי הגעה: יורדים דרומה על כביש 232, פונים ימינה בצומת חולית לכביש 240. לאחר כק”מ נעבור את הפנייה לקיבוץ סופה, נמשיך כמה עשרות מטרים ונפנה ימינה. לאחר כ 70 מטרים פניה ימינה לאתר (שלט חום). לאתר חניה בשפע, חניית נכים ושביל מונגש.
רמת קושי: נמוכה
שירותים: אין.
נקודות אפשריות לארוחה: שולחנות בכניסה לאתר, ברזיות מים.
ב-WAZE – אנדרטת נירים (דנגור).

מקור השם דנגור- אדמות אלו, עליהם התיישב קיבוץ נירים לראשונה והיום יושבים עליהם הקיבוצים חולית, סופה וניר יצחק- נקנו לפני מלחמת העולם הראשונה על ידי ר’ שלום דנגור, יליד בגדד ששימש כרב הקהילה במצרים ורכש אדמות אלו עבור התיישבות יהודית.

מה באתר? אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות תש”ח בהגנה על נירים, מרפסת תצפית לכיוון רפיח, שולחנות פיקניק וברזיות.

נִירִים הוא קיבוץ בנגב הצפוני-מערבי, המשתייך לקיבוץ הארצי. הקיבוץ הוקם על ידי גרעין ניר של השומר הצעיר שעבר הכשרה בתל עמל. הקיבוץ התארגן ביולי 1946 בראשון לציון ושלח את ראשוני חבריו לגבולות, 6 באוקטובר 1946 במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני והתיישבו על 1600 דונם במקומו הראשון של הקיבוץ, שנקרא דנגור.
הצבא המצרי פלש לארץ ישראל במאי 1948 ובאותו יום התקיף את כפר דרום ונירים. בנירים היו באותה שעה 42 איש (30 חברים ו-12 חברות) שנשקם היה 14 רובים, ארבעה סטנים ומקלע אחד.
עמידתה של נירים במערכה הועלתה על נס, ובעיתונות בישראל פורסמה ההערכה שכישלון ההתקפה על נירים גרמה למצרים להימנע מלנסות לכבוש את הנגב הצפוני ובמקום זאת להתקדם ישירות על הכביש דרך עזה לכיוון אשדוד.
בתקופת ההפגזות על נירים התנהלו חיי המשק מתחת לקרקע. פרט לבית הביטחון נהרסו כל המבנים. מחדר האוכל נשאר קיר ועליו סיסמה שנתלתה בחגיגות 1 במאי והייתה מאז סמל לכל הלוחמים: לא הטנק ינצח כי אם האדם. שמונת הנופלים נקברו במקום ולזכרם הוקמה במקום אנדרטת נירים ועליה סיפור הקרב.
לאחר המלחמה, בתחילת 1949 עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי, ובשטחו המקורי הוקם הקיבוץ ניר יצחק.
דנגור- נקודת ההתיישבות הראשונה של נירים.

סיפור הקרב על נירים (דנגור)
הצבא המצרי פלש לארץ ישראל ב 15 במאי 1948 ובו ביום תקף את נירים. אמנם הכוונה הייתה לנוע לעבר תל אביב אבל המצרים לא רצו להשאיר בערפם נקודה יהודית.
חברי נירים התכוננו להתקפה ובצרו את המקום. כל המבנים היו עשויים מעץ פרט לבית הביטחון שהיה מבטון. חברי נירים העבירו את מגוריהם לחפירות מתחת לאדמה.
ביום ההתקפה היו בנירים 42 איש (30 חברים ו – 12 חברות) שכל נשקם היה 14 רובים, 4 סטנים ומקלע.
המצרים החלו בהפגזה קשה שהעלתה באש את כל הצריפים. ב05:30 התקרב למקום טור ממונע שכלל ארבע שריוניות, 20 נושאי ברן ומשאיות נושאות חיילים. החיילים המצרים הגיעו כמעט לגדרות הקיבוץ ורק אז פתחו חברי נירים באש מדויקת. ההתקפה המצרית נהדפה והמצרים נסוגו כשהם משאירים בשטח 35 הרוגים.
שמונה מחברי נירים נהרגו ונקברו במקום.
גמאל עבדול נאצר כותב על ההתקפה כי: “הייתי ראש המטה של החטיבה ה-6. … הרגשתי שיחד עם החללים שהשאירה במערכת נירים השאירה החטיבה שם גם את האמונה במלחמה. רדיו קהיר הודיע כי החטיבה ביצעה בהצלחה את טיהור נירים. התרשמתי מהאגדות מלאות הגוזמה על כוחו הצבאי של האויב. שמעתי אחד מקצינינו מספר כיצד מגדלים מונעים בחשמל היו מתרוממים מעל האדמה, יורים לכל הכיוונים ואחר כך יורדים שוב אל מתחת לפני האדמה”.
ההפגזות על נירים נמשכו עוד כחצי שנה וכל הזמן חיו החברים מתחת לאדמה. לאחר המלחמה עזבו חברי נירים את נקודתם ההרוסה ועברו למקומם החדש. האנדרטה תוכננה על ידי האדריכל יחיאל ערד ונחנכה בשנת 1985. היא בנויה בצורת בית הביטחון עם מרפסת בולטת על הגג. על הקיר יש כתובת גדולה שהייתה לסמל לעמידת היישובים בכלל ונירים בפרט – “לא הטנק ינצח כי אם האדם” (י.סטאלין), כתובת שנשארה על קיר צריף חדר האוכל ההרוס.
במקום גם דגם של נירים במלחמה ואתר זיכרון לשמונת הנופלים שהועברו לאחר המלחמה לקבורה בקיבוץ נירים.
● תצפית לכיוון כרם שלום- חטיפת גלעד שליט
● תצפית משם לחולית ולמעבר סופה.
● על פי תוכנית החלוקה כלל הגוש הדרומי של המדינה הערבית המוצעת את אזור רצועת עזה המורחב מעט צפונית לאשדוד ועד לרפיח וכן רצועה במערב הנגב באזור רפיח ניצנה (שכונה אז “עוג’ה”) וביר עסלוג’- משאבי שדה.
במהלך מלחמת העצמאות, כאשר הדף צה”ל את הפלישה המצרית, השתלט צה”ל על חלקים נרחבים משטח זה ואילו המצרים השתלטו על יתרת השטח. אשדוד ומג’דל (היום אשקלון), שנכללו בשטח המדינה הערבית המוצעת, נכבשו, וכן נכבש השטח בצפון מערב הנגב וגם שטחים באזור באר שבע.
במסגרת הסכמי רודוס 1949 סוכם על קווי שביתת הנשק עם מצרים, המשמשים כיום כגבולותיה של רצועת עזה. מצרים לא סיפחה את הרצועה, לעומת ירדן שסיפחה את יהודה ושומרון, אך הטילה עליה ממשל צבאי מצרי.
בין 1949 ל 1956 לא היתה גדר משמעותית בין עזה לישראל, ומסתננים רבים חדרו לישראל למטרות פיגועים. פשיטות התגמול של ה 101 והצנחנים שמו קץ לתופעה הנרחבת.
במהלך מבצע סיני בשנת 1956 כבש צה”ל את הרצועה, והטיל עליה גם הוא משטר צבאי, אך נסוג בלחץ בינלאומי לאחר זמן קצר.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נכבשה הרצועה על ידי מדינת ישראל. בדומה למדיניותה כלפי יהודה ושומרון (למעט ירושלים) וכלפי סיני, נמנעה מדינת ישראל מלהחיל את המשפט הישראלי על רצועת עזה, אך לא נמנעה מלהקים בה יישובים, לרבות גוש יישובים גדול שנקרא גוש קטיף.
על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים לא השתנה מעמדה של הרצועה, אם כי על פי תוכנית האוטונומיה והסכמי קמפ דייוויד אמור היה לקום שלטון עצמי פלסטיני שטיבו המדויק לא נקבע. הסדר מיוחד חל בעיר רפיח שבמהלך שנות השלטון הישראלי בחצי האי סיני גדלה והתפתחה אל צידו המצרי של הגבול. העיר נחצתה לשניים, וחלקה המערבי עבר לשליטת מצרים.
על פי הסכמי אוסלו, נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין חאן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים ששכן מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני ששכנו בצפון הרצועה. כמו כן נותרה בשליטה ישראלית רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים (“ציר פילדלפי”), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה”ל. במקביל, נבנתה באמצע שנות התשעים גדר מערכת מסביב לרצועת עזה, בתוואי קווי שביתת-הנשק מ-1949.
בשנת 2004 התקבלה בכנסת תוכנית ההתנתקות, ובה נסוג צה”ל מן הרצועה, באופן חד צדדי, והותיר אותה בשליטתה המלאה של הרשות הפלסטינית. היישובים הישראליים ברצועה נהרסו על-פי החלטת ממשלת ישראל, וציר פילדלפי הועבר לפיקוח ביטחוני מצרי, לפי הסכם מיוחד ששינה במידת-מה את תנאי הסכם השלום. התוכנית בוצעה באוגוסט 2005 והסתיימה ב-12 בספטמבר 2005. מדינת ישראל הודיעה על ביטול הממשל הצבאי ברצועת עזה והחלה להתייחס ל”קו הירוק” באזור הרצועה כאל גבול בינלאומי. זאת, על אף שישראל אינה מכירה ברשות הפלסטינית כמדינה, וגם מבחינה בינלאומית מעמדה של הרשות אינו סופי. ממשלת ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות, מצהירים כי מטרתו הסופית של התהליך היא יצירת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.
על אף הנסיגה משטח הרצועה, שמרה ישראל לעצמה את השליטה במרחב האווירי של רצועת עזה, ובמימיה הטריטוריאליים. גם חלק מהתשתיות החיוניות ברצועת עזה נותרו תלויות במדינת ישראל. מעבר גבול מסודר בין מצרים לרצועת עזה, בפיקוח ישראלי חלקי, היה אמור להתקיים ברפיח. בפועל המעבר הפסיק לפעול והגבול נפרץ פעמים רבות על ידי הפלסטינים. בעיר רפיח מתנהלת פעילות ענפה של חפירת מנהרות מתחת לקו הגבול, שמשמשות להברחת סחורות ונשק. בשנת 2012 החל הצבא המצרי בפעילות להפסקת הפעילות במנהרות, ובשנת 2013 החל להכשיר מחדש את ציר פילדלפי כציר ביטחוני, תוך הרס מבנים שנבנו במהלך השנים לאורך תוואי הציר.
סביב הגבולות הצפוניים והמזרחיים של רצועת עזה, שנקראים ציר הוברס, הקים צה”ל את מערך ההגנה “בני קשת” הכולל גדרות, דרכי פטרולים, דרכי טשטוש, חומה ליד נתיב העשרה, פילבוקסים, מערכות תצפית, מערכת “רואה-יורה” וכוחות שונים המסיירים סביב הציר ושומרים עליו.בגבול שבין ישראל לרצועת עזה פעילים כיום שני מעברים, המשמשים בעיקר למעבר סחורות אל תוך הרצועה וממנה. אלו הם: מעבר ארז ומעבר כרם שלום.

מפה